שלמה ואח' נ' ספארה מזון בע"מ - פסקדין

החלטה

בפניי שתי בקשות של הנתבעת, האחת למחיקת התביעה או דחייתה בשל חוסר סמכות מקומית, והשנייה לפיצול תביעת התובעים לשלוש תביעות.

א. אתחיל בבקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף.

1.הכלי של מחיקת תביעה על הסף הוא אמצעי קיצוני הננקט רק במקרים המנויים בתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ואין העדר סמכות מקומית אחד ממקרים אלו.

גם במקרים המנויים בתקנות הנ"ל, ההלכה הפסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף, רק במקרים שבה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד המבוקש על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, ובבואו לשקול אפשרות זו, ינהג בית המשפט בסבירות וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ביותר.

מכאן, אין מקום למחוק את התביעה או לדחותה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית, ודי בהעברת התביעה לבית המשפט המוסמך.

2.המתווה לבדיקת סמכות בית המשפט נקבע בתקנות 3,4,5 לתקנות. כאשר לא קיים בין צדדים הסכם שיפוט ייחודי, יש לבדוק איזו חלופה מבין החלופות המנויות בתקנה 3 מתקיימת בענייננו.

התובעים ציינו בכתב תביעתם כי מקום יצירת ההתחייבות היה במשקם של התובעים ואף בתגובת בא כוחם לבקשה טען כי מקום התשלום בגין אספקת הסחורה הינו מקום עסקם של התובעים, קרי במחוז הצפון.

טענות עובדתיות אלו לא נסתרו ע"י הנתבעת ואין לי בעניין זה אלא להסכים עם ב"כ התובעים. מקום שלא הסכימו הצדדים על סמכות שיפוט ייחודית, יש ללכת לפי הדין המהותי, מקום מגורי הנושה, הוא מקום יצירת ההתחייבות או המקום שנועד לקיומה.

סע' 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע:

"א. חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום-מגוריו הקבוע."

לפי הסעיף הנ"ל למדים אנו כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיימו במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו עסק, במקום מגוריו הקבוע. מכאן, והואיל ומקום העסק של התובעים 1 ו- 2 הינו במחוז הצפון, לבית משפט השלום בנצרת יש סמכות לדון בתביעה, ועל כן בקשת הנתבעת נדחית.

ב.לעניין הבקשה לפיצול תביעת התובעים,

1.הנתבעת טוענת שצירוף התובעים לתביעה זו נעשתה בניגוד לתקנות. לטענתה הצירוף הוא מלאכותי ונעשה לשתי מטרות: האחת, להגדלת סכום התביעה ולזכייה בעיקול על סכום שהינו גדול מהסכום בו חבה הנתבעת; והשנייה, תביעה זו, במידה והייתה מחולקת לשלוש תביעות, היו התביעות מתבררות בסדר דין מהיר, והיה על התובעים לפרוס את ראיותיהם בשלב של הגשת התביעה.

2.התקנה הרלוונטית לעניין זה היא תקנה 21 לתקנות. תקנה זו קובעת כדלקמן

"מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענית לזכות סעד – בין ביחד ובין לחוד ובין לחילופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות הייתה מתעוררת בהם שאלה משותפת, משפטית או עובדית."

3.אתחיל דווקא מהסיפא של התקנה. נניח, לצורך הדיון, כי שלושת התובעים היו מגישים תביעות נפרדות. מה היא אותה שאלה עובדתית או משפטית אשר הייתה צריכה להתברר בתביעות אלו?

מדובר באותה נתבעת, כאשר העסק אשר ניהלו שלושת התובעים אל מול הנתבעת הינו אספקת עשבי תיבול לנתבעת, והנתבעת בתורה הייתה מוכרת את עשבי התיבול לצרכנים מחוץ לארץ. בין התובעים לנתבעת סוכם על דרך תשלום, אשר ייתכן והייתה שונה בין התובעים מבחינת מועדי התשלום השוטף, אך בסיס העבודה היה דומה. התובעים סיפקו לנתבעת את עשבי התיבול, הנתבעת הייתה אמורה להעביר לתובעים את התמורה. היא זו שהייתה שולחת את עשבי התיבול לחו"ל ומקבלת את התמורה לצרכנים מחו"ל.

בהנחה והיה שוני כלשהו עובדתי בביצוע העסקאות בין התובעים והנתבעת, עדיין מתבררת אותה שאלה משפטית משותפת לגבי שלושת התובעים: האם הנתבעת צריכה לשלם לתובעים, אם לאו.

הסיפא של תקנה 21 אינה מדברת על קיום שאלה משפטית ועובדתית במצטבר, אלא לחילופין.